להתקדם מן השוליים למרכז
נכתב על ידי:
מאמר זה דן באנשים הנמצאים מחוץ לזרם, בלא מקובלים או קוראי
התגר, בבדידות ובאתגר להוביל מן השוליים ל
האם אפשר לעשות הבדל ולא להיות "לעומת" האחרים?
האם אפשר לעשות הבדל ולא להפוך לחריג?
האם אפשר לעשות הבדל ולמשוך אליך את אוהבי ה"מקובל"?
מאמר זה הוא ראשון בסדרה ותכליתו הכרת מאפייניהם של "עושי
ההבדל" על סוגיהם השונים, האנשים עם היתדות העגולים בחורים המרובעים.
נתחיל עם המחשת הקושי והאתגר בסיפור הבא:
בילדותי לימדה אותי מורה לספרות באורט מוצקין בשם
באחד משיעוריה קראנו סיפור (מאחר הסיפורים המייגעים לבגרות,
באמת לא זכור לי במיוחד איזה) והמורה הפנתה לקבוצה שאלה האם אנו מסכימים עם מעשהו
של הגיבור, מנהיג שחיפה על מחדל שעשה חבר בקבוצת הנהגתו או משהו דומה.
הקבוצה כולה הביעה תמיכה במעשה הגיבוי שהראה המנהיג וכל הזכור
לי שאחת מבנות כיתתי, נקרא לה ו', הרימה ידה והסבירה כי דווקא במעשהו זה של גיבוי
גרם למעשה לטשטוש אחריות.
כל הקבוצה פנתה כנגד אותה תלמידה ומייד בוצע תהליך של דה-
לגיטימיזציה אישי: את שוב פעם מתגרה? מה את רוצה? גיחוכים נשמעו ברקע.
המורה רינה הסתכלה בנו ואמרה בקול שקט. "האם יש מישהו
שסבור שיש גם מקום לדעה של ו'? אני למשל תומכת בדעתה כעוד זווית להתייחסות.
היה שקט בכתה. שני יושבי שוליים מורדים מהחכמים החנונים הלא
מקובלים הרימו אט אט ידם. השאר דממו.
אני, היושבת בספסל הראשון (קצרת רואי אנוכי אך גם תמיד הקפדתי
על אצבע חודרנית לנחיר של המורה כתלמידה חרוצה גאה) לא הרמתי את ידי למרות שעד
היום אני חושבת שאותה ו' תמיד הביאה טיעונים מקוריים.
האירוע זכור לי בשל הבושה שלי אחר כך.
לא העזתי להסתכל לה אחר כך בעיניים.
העדפתי את החברותא על פני הדעה האישית.
המורה רינה לימדה אותי שני שיעורים משמעותיים בנושא עמידה עם
מחוץ לזרם:
השיעור ראשון - האחד מול הביחד:
האדם חי בין הלחץ להסתופף בחברותא לבין המאמץ הדרוש להיות הוא
עצמו. הלחץ הזה חייב להיות מנוטר ומנוהל.
מחד, יש לאדם צורך בביטוי אינדיבידואלי ומאידך יש לאדם צורך
להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור.
המחיר של "להיות מקובל" הוא איבוד העצמיות. זהו האדם
הקונפורמי - קונפורמיות פירושה לקבל את כללי החברה ואת הנורמות הנהוגות בה כדי
להשתייך לחברה.
המחיר של ביטוי אינדיבידואלי הוא איבוד השייכות והמאבק נגד
הלחץ החברתי. זהו האדם הנון קןנפורמי - נוו קונפורמיות מוגדרת כחריגה מן ההתנהגות
המקובלת.
תהליך זה לעיתים קרובות לא מודע והשיעור הראשון הוא לנהל את
המתח בין שני הקטבים באופן נשלט ומודע.
השיעור שני – האחד עם הביחד – למצוא את המסגרת שלך או להקים
אותה עבורך:
מרבית האנשים מעדיפים לחבור למסגרת החברתית מאשר להישאר לבד.
חלק אינם רוצים או אינם יכולים להצטרף ונשארים לבד. אלו הם אנשים שונים שהייחודיות
האישית העולה מהם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה"עדר". אז מה אפשר לעשות:
- חלקם יודעים למנף ייחודיות זו למעשה יצירה, אומנות או עשיית הבדל;
-
אחרים הופכים את החריגה ל"בית" ומצטרפים לחריגים אחרים;
-
אחרים לא מוצאים את עצמם ועסוקים בחיפוש חסר תוחלת אחר המסגרת המתאימה להם,
עד היום בו יבינו כי עליהם להקים את "ביתם" המטאפורי לעצמם;
הסרט שבחרתי להביא בפניכם בעלון זה "להרגיש בבית"
מביא זווית מעניינת לדיאלוג בין תחושת השייכות לבין תחושת הזרות. קשה אך מומלץ.